<h1>סימני התרומה לסימנים קס"ב—קס"ה</h1>
<h2>דף עד:</h2>
פסק דין גת ומשפך שצריך נגוב וכן גיגיות שרגילין לדרוך בהן. הלכך גת של עכו"ם שדרך בה עכו"ם אם היא של עץ ושל אבן צריכה נגוב. ואם זפותה ודרך בה עכו"ם צריכה קלוף או ערוי. ואם הגת של ישראל ודרך בה תחלה ואחרי כן נגע העכו"ם ביין שבגת או שמא אפי' דרך בו העכו"ם אחר הישראל אין הגת צריך רק הדחה. ואם זפותין צריך קלוף או ערוי אפילו בישראל. ואם יש נעורת של פשתן או בלויי בגדים בין נסר לנסר של גת כדי לדבקן יחד. או אפי' אינה זפותה לא סגי בנגוב אלא בהגעלה או בערוי. וכן הדין במחץ ובמשפך. ובכלי המדה שמיוחד למוד בתוכו יש שמחמירין לעשות בו נגוב כמו במשפך לפי שנותנין בו יין לשער תדיר. פסק ואותן גיגיות גדולות שרגילות לדרוך בהן נראה בטוב שצריכות נגוב אחרי שדרך בהן עכו"ם ולא תימא דדווקא בגת שדרכן לעצור בהן ע"י גלגל וקורה נכנס בחוזק היין ונבלע לכך צריכה נגוב. אבל גיגיו' שאין עושין רק דריכ' ברגל בהדחה סגי לא היא שהרי גתות שהיו שנוין בתלמוד לא היה להם גלגל וקורה כי אם בית הבד דווקא היה להם כן כדאיתא פרק המוכר את הבית. ובפ' איזהו נשך עייולי לבי רפא גבי בד ועקלי לעכב בתפוח ואמרי' פרק הגוזל ופרק זה בורר לעקל בית הבד. וקורה כבדה אמרי' שלהי יציאות שבת ושוין שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת. אלמא כל הדברים שיש לגת בזמן הזה לא היה להם לגת שבימי חכמי התלמוד כי אם בבית הבד. אבל בבית הגת לא מצי' ולא היו עושין בגת רק דריכה לבד. שהיו נותנין את הענבים שלמים בגת ודורכין אותן ברגל כמו שאנו עושים בגיגיות בזמן הזה כדתנן לוקחין גת בעוטה. וכן מהו לדרוך עם הענבים בגת והא קא מנסך ברגל וכו'. ואפי' הכי מצריך ליה התלמוד נגוב בגת של עכו"ם הוא הדין בגיגית שרגילות לדרוך בה צריך נגוב. ובאותן שדרך בהן עכו"ם עכשיו ורוצה לדרוך בה ישראל אחרי כן פשיטא דלא סגי בהדחה רק בנגוב. כך פירש רבי' יעקב ומורי רבי'. ובאותן גיגיות שלא דרך בהן עכו"ם מאשתקד. יש שמקילין לדרוך בהם בלא נגוב. וסומכין על דברי רשב"ג שמתיר במגת לגת. ואומר מורי רבי דשבוש הוא בידם. דעל כרחיך הכי פירושו מתחלת גת לתחלת גת. או מסוף גת לסוף ימי גת. אבל לא סגי מסוף גת לתחלת גת דהאידנ' דפעמים שימי הבציר מאשתקד מושכי' חודש או יותר וליכא שנים עשר חדש עד תחלת גת של עכשיו. וא"כ מאי קאמר מאי בינייהו היינו תנא קמא דא' שנים עשר חדש. הלא איכא בינייהו טוב' כדפריש'. דרשב"ג לא הוי מצריך שנים עשר חדש. ועוד אפי' אם תפרש מסוף גת לתחלת גת ותמצא שיש י"ב חדש בינתים ולכך פריך היינו ת"ק מנין להם לאותן שמקילי' שהלכה כרשב"ג בחרפי ואפלי בלא י"ב חדש הוא אין הלכה כרשב"ג אלא במשנתינו וזהו בריית'. אבל כי תאמר מסוף גת דאשתקד לסוף גת דעכשיו או מתחלת גת לתחלת גת. רוב פעמים יש י"ב חדש בינתים. ולכך פריך היינו ת"ק. ומשני איכא בינייהו חרפי ואפלי. כשהי' חרפי עכשיו ואשתקד היה אפלי דליכא י"ב חדש בינתי'. דלרשב"ג שרי ולרבנן אסור. אבל מסוף גת דאשתקד לתחלת גת דעכשיו אם אין בו י"ב חדש לכ"ע אסור א"כ צריך נגוב לגיגיות של עכו"ם אם אין ברור וידוע שיש שנים עשר חדש מגמר ימי הבציר של אשתקד עד תחלת בציר זה של עכשיו. פסק דין גיגית של עכו"ם שלא עשה בה ישראל נגוב קודם שדרך בה ואם בדיעבד שכח ולא עשה נגוב. ואי' ידוע היש י"ב חדש מסוף גת דאשתקד עד עכשיו שדרך בה. מתי' רבי' יעקב מטעם דסתם גתות של עכו"ם הם בחזקת שאין בני יומן. ואפי' דרך בה עכו"ם היום וישראל דרך בה אחרי כן לאלתר בלא נגוב היה מתיר בדיעבד משום הפסד. מטעם דבגת רגילין הן להמצות מה המשוייר בענבים הנסחטים או באבנים או בעצים שנותנין עליהן כמו עיגולי הגת. וכדאמרי' מעצרא דיירא. ואע"פ שאין זה כקורה גדולה וכבדה מכ"מ נכנס היין טפי. אבל בגיגיות שאין רגילות לעשות כן מותר. ועוד מטעם שהיה פוסק דיין נסך בטל בס' של יין היתר. דדווקא יין שנתנסך ודאי לעכו"ם בההוא תנן יין ביין במשהו דומיא דמים במים דתנן התם במשהו ולא היה חושב רק דבר מועט מה שיוצא ע"י נגוב. ועוד מטעם חמרא אפי' חדתא בענבי שרי לרבא דא' בתר שמא אזלינן ואפילו לאחר שדרכן קצת וגם נתן בגיגית הגורגתני. מטעם סלק את מינו כמי שאינו. ושאינו מינו היינו הענבים וחרצנים וזגין רבין עליו ומבטלו למה שפולט ומותר. [התרומה סימנים קס"ב—קס"ה]. דין גתות של עכו"ם שדרך בה אם אינן זפותו' של עץ ושל אבן ינגב ואם של חרס אמר רבא נעוה ארתחו ואם הן זפותות צריכין קלוף זפת ואם הגת של ישראל ודרך בה תחלה ואחרי כן נגע עכו"ם ביין שבגת או שמא אפילו דרך בה עכו"ם אחרי כן אין צריך רק הדח' ואם זפות' אז צריך קלוף זפת ואם יש נעורת של פשתן או כלאי בגדים בין נסר לנסר כיון שרגילות לדבקן יחד אפי' אינה זפותה לא סגי בנגוב וכן הדין במשפך וגם כלי המדה כגון המודיא וההין שרגילין למוד בהן מנהג הוא להחמיר כמו משפך לעשות ואם הם זפותים צריך לקלף הזפת. ואותן גיגיות גדולות או גתות אם רגילות לדרוך בהן ודרך בהן עכו"ם תחלה יש להן דין גת להצריכו נגוב כי אין לו' בגת דוקא צריך נגוב שנכנס בה היין בחוזק ובכובד הקורה לא היא דבגיגיות שלהן לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה קורה בהן כי אם בבית הבד כדאמרינן מהו לדרוך עם הנכרי בגת והוא מנסך ברגל טובא ואפי' הכי מצריך נגוב הוא הדין בגיגיות גדולות. ואותן גיגיות גדולות או גתות שלא דרך בה עכו"ם מאשתקד צריכות נגוב או שיהיה שנים עשר חדש מסוף ימי הבציר דאשתקד עד האידנא ואין להק' על מה שאמר רשב"ג מגת לגת דהא פירושו הוי מגת לגת לתחלת גת ופעמים שימי הבציר היה אשתקד חדש או יותר וליכא שנים עשר חדש עד תחלת גת דהאידנא. ואם דרך בהן בגת בדיעבד או בגיגיות שלא עשה בהן נגוב היה מתיר רבי יעקב ואפי' דרך בו עכו"ם היום וישראל דרך בה אחרי כן וגם המשיך היין בם מטעם דיין שלא נתנסך לעכו"ם בטל בששים או משום חמרא חדתא בענבי דאמר רבא בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאין מינו ואפילו לאחר שנתן בה הגורגותני מותר מטעם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רב' עליו ומבטלו ורב הונא דאמר אם החזיר גרגותני לגת אסורה [לית] ליה סלק את מינו כמי שאינו, או אית ליה כאביי דאמר בתר טעמא אזלינן ומין במינו הוא ואם הגיגית שהי' אסורה ומלאה ענבים דרוכין אם עדיין לא נמשך ממנה כלום טוב לפנותה בגיגית כשרה ולהמשיך היין שם ולא נצטרך לטעם רבי' יעקב דאמר יין ביין בששים.
